מכירים את זה שמתחיל להתבשל לו רעיון בראש? מין התרגשות שכזו בבטן של משהו חדש ומרגש? כשזה קורה לי, מתערבלים לי בבטן המון תחושות ורגשות. יש שם שמחה וסקרנות לצד פחדים וספקות, יש תמונה של הפרוייקט המוגמר לצד התלבטות מהם הצעדים הראשונים שעליי לעשות, יש התאהבות בדף החלק הלבן שעליו יירקם הפרוייקט ולצדה שאלה “מה הקו הראשון שאשרבט?”.
ככה הרגשתי כשהחלטתי להקים לי אתר משלי, אתר שיהיה הבית שלי, שבו מדברים על מתבגרים ועם מתבגרים. בית שבו מתב(גרים) בכייף. ככה הרגשתי גם כשהחלטתי לצאת לדרך חדשה בשנת 2009 ולהיות מאמנת רגשית לנוער וצעירים (מוזמנים לקרוא ב “הכירו אותי”).
אם הייתי מקבלת חצי שקל על כל פעם שמישהו אומר לי: “את מדברת עם נוער בשפה של הנוער?”, הייתי יכולה לבנות לי את אחוזת דיסני. אבל לא קיבלתי ולכן בניתי לי את הבית שלי, בדיוק כמו שאני.
בבית שלי לא מדברים בשפה שלהם, של הנוער. בבית שלי מקשיבים הקשבה רגשית. ההקשבה מושתת על ההבנה שלכל אחת ואחד מאיתנו יש את השפה שלו. אף אחד לא מנסה להיות השני. אנחנו מחפשים את נקודת החיבור בינינו. ההקשבה בונה את הגשר בינינו. כשאני מכבדת את הצד השני ומקבלת אותו בדיוק כמו שהוא, לא יותר ולא פחות ואני לא מנסה להשפיע עליו או לחנך אותו, שם נבנה הגשר.
שם קורה החיבור הקסום.
כשאני מאמינה שהמתאמן שלי טוב בדיוק כמו שהוא ויש בו כל מה שצריך ובאותה מידה מכבדת את המקום שלי וקשובה גם לעצמי, אפשר לנהל שיח שווה, בגובה העיניים ואפשר למצוא שפה שהיא משותפת לנו.
זה פורץ גבולות. זה מחבר. זה אפשרי.
וזה די כייף לעשות את הבלתי אפשרי. לפני שיצאתי לדרך שלי, התלבטתי, פקפקתי, חששתי וביקשתי אישורים חיצוניים. באחת משיחותינו הרבות, בעלי זרק לעברי: “את מבקשת את האומץ שלי ואת צריכה למצוא את האומץ שלך”. באותם רגעים, התקשיתי לשמוע את המילים האלה, אולם היום במבט לאחור אני מבינה שמצאתי את האומץ שלי. לפעמים אני שוכחת איך הוא נשמע, האומץ,
לפעמים מישהו אהוב מזכיר לי שיש לי אותו והוא רק מונח שם בשקט בצד, לפעמים הוא צועק כל כך חזק, האומץ, שאי אפשר להתעלם ממנו. מה שבטוח, שברגעים שבהם אני מקשיבה לו, המנגינה מאד הרמונית וההליכה בדרך נעשית יותר ברורה ויותר קלה. אותו קול שלי, שמאפשר לי בכל פעם להגשים חלום אחר חלום.
האומץ שבי הוא אותו קול שדוחף אותי לגדול עוד ועוד עד שאגיע למלוא מימוש הפוטנציאל שבאתי איתו לעולם. ככל שנתתי לו מקום, כך הצלחתי להתקדם ולצמוח. זה מה שקורה כשאני מקשיבה למתבגרים בקליניקה שלי. הם מוצאים את האומץ שלהם שדוחף אותה לגדול ולממש את עצמם. כשאנחנו מממשים את עצמנו אז אנחנו חיים חיים מלאי משמעות ושליחות.
מחכה לכם בפוסטים הבאים שלי בבלוג שלי, בואו לקרוא אותי.
